בוריס הוא עיתונאי גרמני יהודי, שבתחילת המילניום היגר ממוסקבה לגרמניה בעקבות משפחתו. בשניים וחצי העשורים שחלפו מאז כלכלת ישראל נסקה וגרמניה, לדעתו הידרדרה. למרות שהוא אישית התפתח מאוד, רכש דירות להשקעה וביסס עצמו כלכלית, לשאלה “עד כמה אתה מרוצה מהחיים בגרמניה?” הוא משיב: “החלפתי גלות בגלות. אני עדין רוצה לעלות לישראל”.
אז למה אתה לא עושה את זה, אני שואל והוא משיב בצער: “אני לא תופס את השפה ולא מצאתי בארץ עבודה. ניסיתי, זה היה קשה מידי”. כמו בוריס עוד רבבות יהודים מרוסיה התקבלו בשמחה בגרמניה, שממש התחרתה עם ישראל על קליטתם. פה הצענו להם קצבאות ומענקי קליטה, שם הציעו להם בית ועבודה. הכירו בהשכלה שלהם וברישיונות התעסוקה – רופאים, מהנדסים וכדומה.
בביקורו בארץ טיילנו בפארק הירקון. התיישבנו על ספסל ובוריס ביקש שאתרגם לו שיח אינטנסיבי בין שתי נשים שפיצחו גרעינים בספסל לידנו. “אין מה לתרגם”, אמרתי לו. כשהוא התעקש, אמרתי לו שהן לא מדברות על פושקין, יותר בכיוון של לק ג’ל, צבע לשיער ושאר ענייני אפנה. בוריס חשב רגע ואמר: “טוב מאוד. במקום בו גדלתי דיברו פושקין ולא היה מה לאכול”.
כחובב טכנולוגיה בוריס לא הפסיק להתפלא על אפליקציות התשלום בחניונים ועל העובדה שאפשר להסתדר בארץ בלי מזומן בכלל. “זה לא ככה בגרמניה. יש דברים שעדין חייבים מזומן”.
הלב נחמץ נוכח סיפורי הכישלון של רבים כמו בוריס שלא הצליחו ולא מצליחים לעלות ארצה. העולים הם ההצלחה הענקית של ישראל והם גם הכישלון שלה. השכלנו לקלוט עולים ממדינות עם כלכלה פחות טובה משלנו, אבל אנחנו נכשלים כבר כמה עשורים לקלוט עולים ממדינות רווחה.
בוריס מרוויח לא רע במונחים של גרמניה, אך הוא לא מצליח להבין איך הוא יוכל לחיות עם משכורת כזו בישראל.
הדירה שלו בבון שווה כמיליון וחצי שקלים, שתי הדירות שרכש להשקעה ב-50-100 אלף אירו שוות כיום פחות מ-2 מיליון שקלים – שתיהן. אלא הוא מייעד אחת מהן לבתו והשנייה אמורה להשלים את הפנסיה שלו. אם יעלה ארצה הוא יצטרך לוותר על רמת החיים הנוכחית שלו. הבעיות הביטחוניות שלנו הרבה פחות מעניינות אותו, אבל הביטוח הרפואי פה ורמת החיים מדאיגים אותו בהחלט. אימו סיימה את חייה בבית אבות סיעודי ברמה גבוהה מאוד, דודתו סיימה את חייה בבית אבות בבאר-שבע. הוא ראה בעיניו את ההבדל הבלתי נסבל מבחינתו.
אבל הוא רואה גם את הכיוון. התמ”ג לנפש בישראל עומד כיום על 55,000 דולר. יותר מאיטליה, יפן, ספרד ולמעשה הרבה יותר ממרבית מדינות העולם – ישראל מדורגת במקום ה-30 בעולם במונחי תמ”ג לנפש. זה לא רק מספר – בוריס רואה מה קרה פה בשניים וחצי העשורים האחרונים.
המספר הזה מבטא, בין היתר, גם את שיעורי האבטלה שהיו בישראל דו-ספרתיים עד לתחילת המילניום.
האבטלה הייתה בעיה חמורה של ישראל ואחת מאלה שמנעו ממנה להצטרף לארגון המדינות המפותחות לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD), אליו היא הצטרפה רק ב-2010. כיום, יחד עם העלייה החדה בשיעור ההשתתפות בעבודה גם שיעור האבטלה ירד לרמה של אבטלה חיכוכית – כזו שיש בשווקים עם תעסוקה מלאה.
תגליות הגז הטבעי בישראל הביאו אותה לצבירת רזרבות מט”ח אדירות, בהיקף של 40% מהתל”ג שלה. בעשורים הראשונים מאז קמה המדינה מט”ח הייתה אחת המגבלות של ישראל, כיום רבים כבר לא זוכרים את הבעיה הזו ובוודאי ששכחו מאינפלציה דו-ספרתית, שליוותה את כלכלת ישראל במרבית שנותיה.
ישראל מוציאה בימים אלה סכומים אדירים על ביטחון, אך גם בתקופות הרגיעה ההוצאה הזו מכבידה, אך היא גם בנתה את ההיי-טק הישראלי, כשמערכת הביטחון השקיעה במחקר ופיתוח כדי להתמודד עם איומים וצורך קיומי בהגנה.
ביום העצמאות ה-76 אפשר לומר שהאתגר שהציבה מגילת העצמאות להקים בית לעם היהודי בהחלט לא הושלם. נכנסנו לשאננות בעניין המהותי הזה לקיומו של העם היהודי, אבל הוא עדין האתגר הגדול.
