הריבית נותרה גבוהה: אם תשאלו כל בר דעת מה מדאיג יותר בכלכלה הישראלית – האינפלציה, או הצמיחה, ברור שהתשובה תהיה – הצמיחה. אבל התפקיד הראשון של בנק מרכזי הוא דאגה ליציבות המחירים ולכן מבחינתם האינפלציה מדאיגה עוד יותר.
גם אם האינפלציה תחרוג השנה מטווח היעד, כפי שנראה כעת כשהיא עומדת על 3.2% – הרי שצמיחה שלילית לנפש מדאיגה עוד יותר ולטווח הארוך יותר.
גם נתוני התעסוקה שנראים כעת מעולה אמורים להדאיג את מקבלי ההחלטות, מכיוון שהעובדה שאין מחסור גדול מדי בעובדים, למרות מאות אלפי המגויסים, מלמדת על בעיה שתיחשף בתום המלחמה.
אבל, כאמור, הבנקים המרכזיים אחראיים על יציבות המחירים ולכן הם נוקטים במדיניות המקדשת את האינפלציה והופכת אותה לנתון החשוב ביותר למשק.
אלא שעם פרוץ הקורונה הבנק המרכזי בארה”ב נכנס לפאניקה ולראשונה העדיף צמיחה על יציבות מחירים. החריגה הזו נבעה מחשש אמיתי לאפוקליפסה בדמות סוף העולם.
במובנים רבים חודשים ארוכים נראו כמו סוף העולם הכלכלי – התעבורה האווירית שבקה חיים ואתה התיירות העולמית וחלקים ניכרים מהתחבורה והמסחר בכלל. רק בתנאים אלה הבנקים המרכזיים הבינו שאם לא תהיה כלכלה לא יהיו מחירים ובלאו הכי לא יהיה מקום לדאגה ליציבותם.
הפאניקה הזו הובילה אותם להוריד ריבית לרמה אבסורדית – לחלוקת כסף חינם לבנקים המסחריים. הציבור בארה”ב הגיב בראלי קניות נדל”ן, כי התחשיב הפשוט של משקיעים הוא עלות המשכנתה מול התשואה על הנכס – וזה נראה היה כטוב ודאי.
מי שעיניו בראשו היה אמור לדעת שריבית ברמה אפסית שכזו לא תוכל להישאר למשך זמן. אולם ככל שהזמן נמשך אזרחים הבינו שהם “טועים”.
רק אחרי שרבים מאוד עשו את הצעד הבנקים המרכזיים שינו את המדיניות והחלו להזניק את הריבית כדי לחזור לנקודת האיזון שבין האינפלציה הטבעית למחיר הכסף.
כדי ליצור את האיזון הזה נדרשות כעת שנים של סביבת ריבית גבוהה. כך נוצרו מלכודות אשראי לציבור והבנקים שאחראים על יציבות המשק שוב חתומים על זעזוע השווקים.
בעידן הבינה המלאכותית נראה שהגיע הזמן להפקיע את החלטות הריבית והמדיניות המוניטרית מדי האדם ולהפקידה במנגנון שינטרל אמוציות, משאלות לב וחינוך ממשלות ויקבל החלטות מושכלות יותר, שימנעו מדיניות מונחית קונספציות, שמובילה כעת את העולם ליציבות ממותנת.
