היום (שני) נכנס לתוקפו הצעד האחרון ברפורמה בחסכונות הפנסיוניים – מהלך שנועד להאחדה (סטנדרטיזציה) של מסלולי החיסכון, במטרה להקל על החוסכים להשוות בין התשואות של הגופים המנהלים.
העמיתים קיבלו מכתב שמודיע להם שכחלק מיישום המהלך יאוחדו חלק מהמסלולים שלהם. מכתב שכזה בוודאי זוכה להיפתח במהירות, או בכלל, על ידי החוסכים שיודעים מראש שהם לא יבינו כלום ממנו. ובצדק – רובם באמת לא יבינו. נתחיל בזה שרובם לא יודעים מיהו הגוף שמנהל להם את הפנסיה ובוודאי שלא באיזה מסלול הם חוסכים.
כעת העניין “הפשוט” הוא שבמסגרת הרפורמה נקבעו 5 אשכולות השקעה אפשריים ובכל אשכול נקבעו מספר מסלולים, שהגופים המנהלים חייבים לקרוא להם באותו השם, כדי שיהיו ברי השוואה.
האשכול הראשון הוא מסלולים עוקבי מדדים – אג”ח, או מניות. אחת האפשרויות באשכול זה הוא מדד 500 S&P – היחיד שיכול לעמוד בפני עצמו. מסלול עוקב הוא מסלול שמחקה את התשואות של מדד.
האשכול השני הוא מסלולים סחירים. באשכול זה ניתן להשקיע גם במניות ובאג”ח נבחרים ולא רק במדדים, ובלבד שיהיו סחירים.
באשכול השלישי יוצעו מסלולי השקעה בניהול שכולל גם נכסים בלתי סחירים.
הרביעי הוא של מסלולי השקעה עם דמי ניהול המשתנים לפי הצלחה והוא טרם נפתח. החמישי הוא מסלול של אמונה וקיימות – כשמו הוא יאפשר השקעה לפי כללי הלכה דתית, או השקפת עולם – קיימות וכדומה.
התרומה הגדולה ביותר של הרפורמה הזו היא הסדר שנעשה בעמלות. אלו נגבות מהעמיתים והחוסכים הן משני סוגים: צבירה והפקדות שוטפות. עד כה הגופים המנהלים גבו באופן שוטף בגין הוצאות ישירות – עמלות שהם שילמו לגופים חיצוניים וחייבו את החוסכים. כך הם הפכו למתווכים שנהנים מדמי הניהול ופטורים מהאחריות והעלות שבניהול.
כעת ללקוחות ניתנת אפשרות לבחור את מינון ההוצאות האלה והגופים המנוהלים מחויבים בפרסום העלות המרבית מהוצאות ישירות, עובדה שתביא ככל הנראה לצמצום השימוש בכלי הזה.
יש אומרים שהעלייה בהוצאת כספים מהארץ נבעה מכך שהגופים המנהלים שמחו לשלם את העמלות הישירות על חשבון לקוחותיהם וליהנות מניהול מקצועי חיצוני.
החטא הקדמון של קרנות הפנסיה הוא חובת החיסכון הכללי שחלה עליהן, עוד לפני שהרגולציה התאימה לכך. כך יצרו לקוחות שבויים בידי הקופות ונעדרי כלים וידע לעקוב אחריהן.
לו הרגולטור היה מסתפק בשלב הראשון במתן הטבות לחוסכים הפנסיוניים, הייתה להם יותר מוטיבציה לשקול בין האפשרויות ולהחליט בעצמם מה טוב להם. גם הגופים המנהלים היו יודעים שהם צריכים להילחם יותר על הלקוחות, במקום שאלה יובלו אליהם בחקיקה.
