חצי שנה חלפה מאז פרצה המלחמה, והצפון עדיין מדמם. עסקים רבים נותרו סגורים, תושבים עזבו ועננה כבדה אופפת את האזור. הנתונים מדברים בעד עצמם: בקרית שמונה נרשמה ירידה של 80% בהוצאות האשראי, ובשלומי 70%.
מאחורי הנתונים היבשים והקרים מסתתרים סיפורים אנושיים לא פשוטים. נפגוש בכתבה זו בעלי עסק באזור הצפון, שנמצאים במרחק של שני קילומטרים בלבד מהגבול. למרות המרחק הקצר, הם עדיין לא קיבלו את הפיצויים המגיעים להם, וחשים שהממשלה הפנתה להם עורף.
אכזיב, 2024. מאפיית “תושה” בנהריה סגורה. דלתותיה נעולות, חלונותיה מכוסים באבק. שחף ותומר, בעלי המאפייה, עומדים מול חלומותיהם שהתנפצו. “חצי שנה בלי עבודה, בלי הכנסה, בלי תיירים, בלי תושבים” אומר שחף בקול חנוק. “אנחנו מרגישים שאנחנו הולכים לאיבוד”.
מלחמה שוחקת. מאז פרצה המלחמה, עסקים רבים בצפון הארץ נמצאים במצוקה קשה. קריית שמונה ספגה ירידה של 80% בהוצאות האשראי, שלומי 70% – ואין אור בקצה המנהרה. תושבים עוזבים, תיירים נמנעים מלהגיע, ואזורי קניות שהיו פעם הומי אדם הפכו לשממה.
פיצויים שלא מגיעים. רבים מבעלי העסקים זכאים לפיצויים, אך הליך קבלתם מסובך ומייגע. “לא ברור לנו למה אנחנו לא מקבלים אותם” מלין תומר. “אנחנו רק שני קילומטרים מהגבול. אנחנו מרגישים שאף אחד לא שם לב אלינו, כאילו אנחנו לא קיימים”.
תחושת נטישה. “אנחנו נלחמים בתחנות רוח” אומר שחף. “לא יודעים איך לשרוד את הדבר הזה. אין לנו תמיכה, אין לנו עזרה, אין לנו תקווה”.
הזעקה של הצפון. שחף ותומר הם רק קול אחד מתוך רבים. סיפורי העסקים הקורסים בצפון הם סיפורים של ייאוש, אכזבה ותחושת נטישה. הגיע הזמן לתת לתושבי הצפון את התמיכה שהם זקוקים לה, להקל על הבירוקרטיה ולוודא שהפיצויים יגיעו למי שצריך אותם.
